בכל המדינות הדמוקרטיות מוגנת בחוק זכותו של הפרט לצבור קניין ולעשות בקניינו כראות עיניו.
בישראל, מעוגנת זכות ההגנה על הקניין בסעיף 3 ל"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" בו נאמר: "אין פוגעים בקניינו של אדם".
להגנה מוחלטת זו קיימים מספר סייגים לכאורה המעוגנים בשני חוקים אשר קדמו ל"חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" והם חוק הירושה אשר הוחל בשנת 1965 והקובע כיצד יחולק קניינו של אדם לאחר מותו (עזבונו) וחוק יחסי ממון בין בני זוג (הוחל ב- 1973) הקובע כיצד יחולק רכוש אשר צברו בני זוג במהלך חייהם המשותפים, עם סיום חייהם המשותפים.
חוק יחסי ממון בין בני זוג
באופן פשטני ניתן לומר, כי אין סתירה בין שני החוקים.
חוק אחד מסדיר את האופן בו ייעשה עם קניינו של אדם אחר מותו – חוק הירושה, והחוק השני מסדיר את שייעשה בקניין עוד בימי חייו עת פקעו חיי השיתוף עם בן/בת זוגו – חוק יחסי ממון.
למעשה אין הדבר כה פשוט כלל ועיקר. בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (שייקרא מכאן ואילך: "חוק יחסי ממון") קובע כי: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג".
בהמשך, בסעיף 5 (ב) נאמר: "בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לעניין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו."
הנה כי כן, יש בחוק יחסי ממון הוראת המתייחסות לאופן חלוקת קניינו של אדם גם לאחר מותו.
מטרת סקירה זו היא לנסות ולהציג את הדרך בה מיישבים בתי המשפט סתירה זו.
ראשית, חובה לציין, כי שני החוקים, חוק הירושה וחוק יחסי ממון הינם חוקים דיספוזיטיביים, דהיינו: חוקים אשר הוראותיהם אינן כופות.
כך למשל מאפשר חוק הירושה למוריש להסדיר את חלוקת עיזבונו לאחר מותו באמצעות מסמך – צוואה אותה יערוך עוד בחייו.
סעיף 2 לחוק הירושה קובע: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה, הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.
באופן דומה, מאפשר חוק יחסי ממון לחלק את קניינם של בני זוג אשר נצבר במהלך חייהם המשותפים באמצעות הסכם ביניהם.
סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב".
חוק הירושה
יש לשים לב לשוני בניסוח שבין שני החוקים: מלשון סעיף 2 לחוק הירושה, המחוקק אינו יוצא מנקודת הנחה כי קיימת צוואה, כי אם רק מאפשר את קיומה והעדפתה על פני הוראות החוק.
בחוק המאוחר יותר, חוק יחסי ממון, יוצא המחוקק מנקודת הנחה כי קיים הסכם בין בני הזוג המעוניינים להסדיר את יחסי הקניין ביניהם, והוא קובע את צורתו של הסכם זה. המסקנה המתבקשת מעיון בשני החוקים היא כי המחוקק מעדיף את הסדרת הקניין על ידי בעליו בעצמו.
באופן זה הוא מקיים את עיקרון השמירה על הקניין הפרטי. עתה, נניח כי נישואיו של אדם הסתיימו, הוא התגרש, והוא מתקשר בקשר זוגי עם בן/בת זוג שנייה, אשר איתה הוא מתחיל לחיות תחת קורת גג אחת. נניח כי לאדם ילדים מנישואיו הקודמים והוא מעוניין להוריש להם את כל קניינו לאחר מותו.
מה הדין במקרה שאין צוואה?
אם לא חתם על הסכם ממון עם בת זוגו, ולא הותיר אחריו צוואה, יתחלק רכושו במותו בין יורשיו כפי שנקבע בחוק הירושה בסעיף 10 (1) –"מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;" כלומר בן/בת הזוג השנייה תיווסף על היורשים.
ספק רב אם רצה האדם להוריש לבן/בת הזוג השנייה על חשבון ילדיו שלו.
על מנת להדגיש את עניין זכויות הידועה בציבור (כך אקרא מעתה בן/בת הזוג השני) נחקק סעיף 55 לחוק הירושה המופיע תחת הכותרת "מעין צוואה": "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."
מאמץ מיוחד עשה המחוקק על מנת לעשות את מה שראה כצודק: לא לקפח את הידועה בציבור שהיא, מבחינת החוק שקולה לאישה עמה נישא המוריש כחוק.
כאן, חובה לשים לב ללשונו המפורשת של החוק הקובע כי סעיף הידועה בציבור יחול בהעדר צוואה, כלומר, אם הותיר המוריש צוואה בה הוא מדיר את ידועתו בציבור, תגבר הצוואה, וזכותו להקניית רכושו כטוב בעיניו תישמר.
מציאות מורכבת
המסקנה המתבקשת מכך, כפי שהוצג כבר קודם, היא כי המחוקק ממליץ, שלא לומר כמעט מחייב לערוך צוואה אחרת יחולק רכושו של הנפטר על פי מה שנראה למחוקק כנכון וצודק.
מאחר והמציאות בדרך כלל מורכבת יותר, אסבך מעט את הדוגמה שהוצגה.
נניח כי עם כניסתה של הידועה בציבור לחיים משותפים עם האדם, מזדרז הוא וחותם עמה על הסכם ממון לפיו חייהם יתנהלו תוך הפרדה רכושית מוחלטת ולא יהיה לה חלק ברכושו.
כיצד מתיישב הסכם הממון עם הוראת סעיף 55 לפיו היא יורשת אותו כחוק? אם המוריש הותיר צוואה בנוסף להסכם הממון עליו חתם עם הידועה בציבור ובה הוא מצווה כל רכושו לילדיו, אין כל בעיה שהרי סעיף 55 לחוק הירושה קובע שהוראתו תקפה רק במקרה שאין צוואה המורה איך יחולק העיזבון.
אם המוריש לא הותיר צוואה, הרי שעל פי הוראות הסעיף תיכלל הידועה בציבור במניין היורשים על פי דין.
כיצד מיישבים בתי המשפט למשפחה סוגיה זו?
על פי הפסיקה, מוצעות שתי דרכים שהן למעשה אחת:
- גישת שני ההסכמים – ההסכם הראשון הוא הסכם הממון אשר מגדיר את היקף עזבונו של המוריש.
דהיינו: אם הוסכם שכל מה שהיה של המוריש עם כניסתו לחיים המשותפים עם הידועה בציבור הוא שלו, הרי שלא נותר דבר לחלק לידועה בציבור ועל כן יירשו אותו ילדיו בלבד. ההסכם השני הוא חלוקת העיזבון (גם בהעדר צוואה) ואז יחול חוק הירושה על פיו יירשו אותו צאצאיו. - גישת ההסתלקות – רואים בהסכם ממון כאילו הוא מהווה הסתלקות מן העיזבון.
אמנם אין אפשרות על פי חוק הירושה להסתלק מן העיזבון טרם פטירתו של המוריש, אולם סעיף 54 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט את היכולת לפרש את הצוואה על פי אומד דעתו של המוריש, ובהעדר צוואה על פי הנסיבות.
במקרה שכזה, על פי הדוגמה בה הוסכם בין הצדדים כי כל אחד נותר ויוותר עם רכושו שלו, יפרש זאת בית המשפט "על פי הנסיבות".
הנה כי כן, הדרך המועדפת על המחוקק היא, כי צדדים לחיים משותפים יסדירו את ענייניהם מראש ובכתב, הן באמצעות הסכם ממון והן באמצעות צוואה על מנת שלא להידרש להתערבות בתי המשפט.
