חוק החולה הנוטה למות – נכתב לעילוי נשמתה של חברתי היקרה דליה יעל אוחנה

ההחלטה ניתנה בשלושה תנאים מגבילים:

האחד, כי בעת ההחלטה הגורלית יהיה החולה עדיין שרוי בהכרה- החולה חייב להיות מודע למעשה בזמן אמת. משמע שאין הכרה ב"צוואה בחיים" לפיה אדם מצווה שיפסיקו את חייו כשתגיע שעתו, בכל זמן עתידי.
אין דומה צוואה בעניין רכוש לצוואה שעניינה חיים ומוות של אדם.

השני, כי ההחלטה חייבת להיעשות בעת שיתעורר הצורך בחיבור החולה למכונת הנשמה, כלומר עם תחילת תהליך שיתוק שרירי הנשימה, דהיינו עם התקרב מותו בדרך הטבע – תחילת תהליך המוות.
שיקול הדעת של הרופאים ייעשה ויופעל רק בעת שיגיע החולה למצב סופני, כאשר הראיון המנחה הוא שהארכת חיים מלאכותית אין בה אלא כדי לעכב את יציאת הנשמה.

השופט אלון מביא ציטוט מספר החסידים:”… ולפי זה אם יש דבר שגורם לנפשו שלא תצא – מותר להסיר אותו גורם ואין בכך כלום, שהרי אינו מניח אצבעו על הנר,ואינו עושה מעשה. אבל להניח דבר על הגוסס או לטלטלו מקום למקום כדי שתצא נשמתו במהרה – נראה דוודאי אסור, דהא מניח אצבעו על הנר“ מכאן מסיק השופט אלון כי כל פעולה אקטיבית שיש בה כדי להחיש את מותו של החולה – אסורה היא.
לעומת זאת ”הסרת המונע“ היא פעולה מותרת.

השלישי, כי ההחלטה תתקבל על ידי רופא בכיר.
השופט גורן מכיר בכך כי ”הפתח שנפתח על ידי שלושת התנאים האלה אינו ניתן להרחבה ככל העולה על הדעת כי גם כוחות בית במשפט וסמכויותיו… מוגבלים לאור עקרונות חוק העונשין ועקרון ”קדושת החיים“.
שני התנאים הראשונים הם תנאים מהותיים ועקרוניים, ונראה כי ראוי להחילם על כל המקרים הדומים שיתעוררו בעתיד.